תחושה לא טובה מתבשלת לי בבטן בתקופה האחרונה וזה לא מאוכל מקולקל, משהו מכרסם בפנים וזה לא רעב,
אם הייתם מוכרחים לסמן אותי על מפה הפוליטית כנראה שהייתם מתייגים: ׳דתי-ימני׳ ולפיכך לכאורה הייתי אמור להיות מבסוט מגל החקיקות שהולך וגובר לאחרונה, אז מדוע אני מרגיש שלא בנוח?
ואז כשעוד קיוויתי שזה רק כאב בטן חולף בא אירוע זריקת האבנים של נוער הגבעות על הסמח״ט (יחד עם עוד אירועים חמורים אחרים שנעשו על ידם כלפי צה״ל ולא הגיעו לחדשות) כאשר במקביל צף ועלה מחדש עניין ההפרדה החרדית הכפויה באוטובוסים בירושלים.

״אתם! חובשי הכיפות!..״

בימים כתיקונם ברוב הפעמים כשפונים אלי במשפט ״אתם! חובשי הכיפות!..״ אני מיד עומד ומסביר ש'אתם׳ זה לא קבוצה אחת אחידה כי היא כוללת בתוכה, יחד עם ה'כיפות הסרוגות' אליהם אני משתייך, עוד המון זרמים אחרים: מסורתיים, חרדים, חסידים נוער הגבעות חוזרים בתשובה (לאו דווקא בסדר הזה) וכו׳ ולרובם יש עוד תתי זרמים שונים ומגוונים,
אבל דווקא בימים אלה עכשיו כשחברים חילונים אומרים לי כבר מעצמם ״זה בסדר, אל תתנצל, אנחנו יודעים שזה לא אתם-הכיפות הסרוגות, אלא זה החרדים/נוער הגבעות עם הקיצוניות שלהם…״ דווקא עכשיו עולה בי תחושת קבס, כי אולי זה נכון, אולי זה לא ממש "אנחנו", אבל זה הגיע לשיאים שההסתפקות בתגובה ״זה לא אני, זה הוא..״ היא כבר ממש כמו היינו הילד החנון של הכיתה, שכל רצונו הוא לרצות את המורה ולא להיתפס, צדיקים כמו נוח בשעתו, העיקר שאנחנו יוצאים בסדר, לא צריך לעשות כולם, הכי נוח..

האם באמת אנחנו עושים מספיק?

מתי הכיפות הסרוגות יעצרו וישאלו 'האם באמת אנחנו עושים מספיק? באמת מנסים לתת יד כדי לעצור את ההתדרדרות הזאת?' מה קרה ל״כל ישראל ערבים זה לזה״? האם דווקא כחובשי כיפה אין לנו פה אחריות מורחבת להשמיע קול אקטיבי? לנסות להתערב? לגשת לאחינו ולהגיד להם לפחות: ״חבר׳ה, אמת שאנחנו לא מסכימים, אבל יש עוד דרכים..״? נכון, בהתאם לכך כמובן מייד עולות שאלות כמו: מהי הדרך לעשות זאת ומה מידת האפקטיביות, אך כך או כך, הדברים עדיין צריכים להיעשות.. ואת זה הייתי רוצה לקשר, גם אם רק בצורה רופפת, לדברים שכתבו יוכי ברנדס וסיון רהב מאיר

תוך ניסיון לנסח את המילים הנ"ל נתקלתי במוסף שבת האחרון של ידיעות אחרונות (17/12/11) ב-2 טורי דעה, אחד של יוכי ברנדס והשני של סיון רהב מאיר, כל אחת מהן משתייכת לזרם אחר ולכן אולי כותבת מזווית מעט שונה ובכל זאת בעיני, דעותיהן, כפי שהוצגו שם במוסף, כמו משלימות אחת את השנייה וביטאו בצורה כל כך מדויקת מה שהנני מרגיש בעצמי כחובש כיפה לנוכח האירועים האחרונים עד שהחלטתי להביא את פשוט את דבריהם שלהן כמו שהופיעו על גבי העיתון, מילה במילה:

ובחרת בחיים / יוכי ברנדס

מה המשותף למדירי הנשים ולמשתוללי הגבעות?, הכיפה כמובן! אותה כיפה שלפני 40 שנה אפרים קישון המנוח שר שירי הלל לנושאיה ושאל, בצער עמוק, אם יש איזה פטנט שיאפשר לחילונים להעניק לילדיהם את החינוך שמקבלים ילדיה. באותם ימים רחוקים להיות דתי נחשב לתג איכות. הבקיאות בתרבות היהודית והמחויבות שנובעת ממנה יצרו זן מופלא של צעירים וצעירות יותר מנומסים, יותר עדינים, יותר ערכיים, יותר מוסריים.
אני זוכרת כילדה חרדית כמה הייתי מתוסכלת מהתג המחייב הזה. ילדי השכנים היו יכולים להרשות לעצמם להתחצף, לשקר או אפילו ללכת מכות אבל כשאני העזתי לעשות זאת (רק לפעמים, באמת), היו פוערים מולי עיניים תמהות: דתייה מתחצפת? דתייה משקרת? דתייה מרביצה?
היום התמיהה היא הפוכה. אם במקרה חילונים פוגשים ילד חרדי שמתייחס אליהם כאל בני אדם (רק זה, לא יותר!), הם לא יודעים את נפשם מרוב תדהמה. אין היום קבוצות יותר אלימות ומסוכנות מאשר הקבוצות הקיצוניות שצמחו בערוגות הדתיות (יש כמובן גם חילונים מסוכנים ואלימים, אבל הם חריגים, שמוקעים על ידי הקבוצה שהם משתייכים אליה).
כל חיי האישיים והמקצועיים אני לומדת ומלמדת את התרבות היהודית ויוצרת בה ומתוכה, משום שאני מאמינה שבלעדיה נהיה עם מנוון וחסר נשמה. אבל האם ייתכן שסם החיים שלנו הופך בימינו להיות סם המוות?
התרבות היהודית היא אוקיינוס ענקי: יש בתוכה פסגות רוחניות וערכים נשגבים שהקדימו את זמנם והפכו למאורות הגדולים של האנושות, אבל יש בתוכה גם לא מעט מחשכים אפלים שבתנאים מסוימים עלולים להפוך לחגורות נפץ מתקתקות המסכנות את קיומנו.
אם ניקח תינוק ונגדל אותו מרגע היוולדו בסביבה חברתית שדוגל במחויבות הלכתית ובהיבדלות תרבותית, ונקפיד לברור בשבילו הלכות וטקסטים סלקטיביים מתוך התרבות היהודית, נקבל בגיל 18 מפלצת מושלמת שתהיה מוכנה לבצע כל תועבה ופשע אם רק ננופף מולה בהלכה המתאימה. הנוער המתוכנת יעקור עצי זית, יידה סלעים בקציני צה"ל ויראה בנשים יצורים מפתים טמאים. אני מוכנה ללכת צעד נוסף ולומר שבחברה הישראלית בימינו אין כמעט שום דרך לייצר מוטציה של פראי אדם כאלה חוץ מהדרך הזו. הלכה סגורה ומקורות יהודים סלקטיביים הם מתכון בטוח.
להיות יהודי פירושו לחיות תוך התמודדות ערכית בלתי פוסקת ולבצע תהליכים של ברירה ומיון. זו הייתה המהפכה הגדולה של חכמינו (חז"ל), שהבינו שאם לא נתאים את התנ"ך למציאות המשתנה ננוון את תרבותנו, נאבד את זהותנו, וגורלנו יהיה כגורל בני ממלכת ישראל שנכחדו מן העולם. חז"ל יצרו את המדרש, שהוא כלי גאוני שבאמצעותו אנחנו יכולים וחייבים בכל דור ודר לברור, לפתח, ולשכלל ולהתאים את המקורות הקדומים לחיינו כאן ועכשיו.
ואותם חכמים שלא רק הצילו לנו את היהדות, אלא גם היטיבו להכיר אותנו, אמרו לנו משפט מצמרר: כשישראל עולים, אינם עולין מעלה אחת אלא מעלות הרבה – וכאשר הם יורדים, אינם יורדין ירידה אחת, אלא מטה מטה.
חז"ל ידעו, שמתוך התרבות היהודית יכולים לצמוח נבחרי האנושות הנעלים ביותר, וגם חלאות אנושיות שאין דומה להן. ומשה רבנו, אבי התורה שלנו, שהכיר אותנו לא פחות טוב מחז"ל, אמר לנו בשם אלוהים, פסוק קצר שאמור לעמוד מול עינינו כתמרור אזהרה נצחי: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע. הבחירה היא שלנו, אך משה לא מתאפק ומשאיר לנו את המלצתו: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

חנוך לנער / סיון רהב-מאיר

שמענו השבוע הרבה קצינים, פוליטיקאים ושרים, אבל לא מחנכים. הנה תמצית של 3 שיחות שקיימתי השבוע עם מורים בציונות הדתית.
סבלנות, אמרה לי מורה ותיקה מהשומרון. סבלנות, זה מה שצריך ללמד את הנערים האלה. להנחיל את היכולת לתפוס מציאות מורכבת שיש בה עליות ומורדות. הם לא היו כאן איתנו ב48', ב67' וב73', לא חוו תהליכים, ולכן כל דבר אצלם הוא להיות או לחדול. פינוי קרוואן הוא עבורם חורבן הבית. ואם כך – מה הפלא שהקצין שבא לפנות קרוואן הוא היטלר?, צריך ללמד אותם להסתכל 63 שנים אחורה, וגם שלושת אלפים שנים אחורה. מי שנושא על גבו פרספקטיבה שמתחילה מהר סיני ועד היום, לא זורק אבן על סמח"ט, ולא מבקש, כמו בשלום עכשיו, "גאולה עכשיו".
רב בכיר סיפר שהתלבט והחליט לא לפרסם גינוי פומבי. הגינוי ירחיק אותי מהם, הסביר, והרי צריך לחשוב בחוכמה אך להחזיר אותם לתלם. לתורה, למצוות, ליראת שמיים, הרי הם באמת כמה עשרות בודדות מתוך רבבות התלמידים שלנו.
כשאני שומע על תלמיד שמתפרץ לבסיס צבאי ורב עם שוטרים אני מוטרד. אני חושב איזה בעל הוא יהיה ואיזה אבא. אני חושב אם בלהט המאבק הוא גם לומד גמרא, מתפלל. הוא סיפר על אמא אחת שאמרה לו שמרוב אש-קודש בעיניים של בנה, הוא שוכח לפעמים לעזור לה לפרוק את הסלים מהקניות.
וחגי משגב, מחנך סרוג-כיפה ממרכז שפירא, יצא בקריאה מעניינת למורים: "לא בביצור האידיאולוגיה אנחנו צריכים להשקיע אלא בחינוך אדם. במידותיו הטובות, באיפוק, בעידון ההליכות, ביכולת לשמוע ולהקשיב. להשקיע במתינות, בהומור, בביקורת העצמית, בענווה. בכל אותן מידות שהתורה נקנית בהן. אולי אין הדרך הזו זוהרת, ולא עוברת טוב מסך, ואין לה רייטינג. חסרה היא את הברק האידיאולוגי ואת חריפות הניסוח ואת עוצמת הכיכרות וההמונים השואגים. אבל סוף הכבוד לבוא, וסוף האמת לנצח".