לפני יומיים בערך (אולי יותר אולי פחות..אני כבר לא בטוח) עצר מלכת שעון המחוגים שקנתה לי אשתי במתנה
בעולם כמו שלנו עם המהירות של החיים המודרניים כיום כשהכל דוהר בקצב מטורף קדימה וכל רגע מתוזמן מדוד וספור,
הדבר הראשון שכל אדם שפוי היה עושה במקומי הוא להוריד את השעון מפרק כף היד ובהזדמנות הראשונה שיש לו זמן פנוי, לרוץ לשען להחליף סוללה או אולי אפילו לקנות שעון חדש
אבל משום מה אני לא עושה את זה
אולי בגלל שטבעות (חוץ מטבעת נישואין) עגילים ופירסינג הם לא הקטע שלי, לא שיש לי בעיה עם מי שזה כן הקטע שלו
אבל זה כן משאיר לי את השעון בתור התכשיט כמעט היחידי שאני יכול ללבוש ובלעדיו זה מרגיש קצת ערום
אבל ככל שאני חושב על זה יותר ויותר
נידמה לי שהסיבה האמתית שאני מתעקש להשאיר את השעון על היד היא ההנאה העצומה שאני שואב
מההפתעה שמציפה אותי כל פעם שוב ושוב מחדש כשאני מרכין את הראש לעבור השעון ומגלה
שגם עכשיו בדיוק כמו בפעם הקודמת שהסתכלתי עליו השעה היא עדיין תשעה וחמשה בדיוק!
סוף סוף שעון שאיתו לא צריך למהר יותר..
תגובה אחת