יש פעמים שאנשים מופנמים הם קצת כמו איים בודדים
כי רק לפעמים, אם הם כן היו מכירים אחד את השני, ייתכן והיו מסתדרים מצוין
אני לא מדבר רק על סימביוזה, מסוג "אני פותר את בדידותך ואת את בדידותי" אלא אולי אפילו חברות אמת של ממש
אבל כמו מלכוד 22, בשביל שזה יקרה, הם צריכים בעצם בעצמם..להיות קצת לא עצמם,
לצאת מעורם ולגשת אחד אל השני ולהתאמץ ולחקור ולגעת ולהשתחרר
ומכוון שברוב המקרים הם לא יכולים לפרוץ את המעגל הם נשארים רוב הזמן בגפם
כמו איים, אולי רואים אחד את השני מרחוק אך לעולם לא מתקרבים

חנית כתבה בבלוג שלה משהו שכל כך צבט לי בלב וגם קצת מאוד הזכיר לי את עצמי
..הוא גם השלים עבורי כמה פיסות תובנה שהיו חסרות לי להסבר המלא לרגשות שגרמו לי לכתוב את הפוסט ה"צנוע" כאן ממש לפני כמה ימים
כי זה אכן לא רק אינטלקטואל שגורם לי (או לאחרים מסוימים) להרגיש נבדל ו"צנוע"…אני הרי לא באמת חכם כל כך..לפחות לא רוב הזמן,
זה גם האופי, החינוך מהבית, הביישנות, העכבות, שגורם לאנשים כאלה ואחרים תמיד להיות יותר..בצד, נבדלים
יש נבדלים כלפי מעלה בפופולריות ויש שכלפי מטה, אבל בכל אופן, תמיד..קצת בודדים יותר

בתקופת הילדות וההתבגרות זה אפילו צורב יותר, כשאתה לא מבין מה לא בסדר בלהיות פשוט אתה
ורק עם הבגרות חלק ממוסכמות החברה אתה מקבל ומשתנה אבל הגרעין הקשה של הפנימיות על פי רוב נשאר כמות שהוא ובהתאם אליו גם כמות החברים והידידים
שכמו שגם חנית ציינה, לרוב הולכת ומצטמצמת עוד יותר ככל שמתרחקים מהתיכון

אז נכון שצריך להתאמץ ולהשתדל, אם מרגישים בכך צורך, לפעול כך שלמרות הכל לא נהיה בודדים, ובכל אופן בטח שלא סתם לשבת ולהתמלא ברחמים עצמיים,
אבל אסור להתנצל אם כמות החברים הטובים באמת שלנו נספרת על פחות ממספר האצבעות בכף יד אחת
..כי זה יהיה כמו להתנצל על מי שאנחנו

אז זהו, מעכשיו אני לא.