(נכתב בעקבות הפיגוע הקשה הראשון בחיילי צה"ל בציר פילדלפי)
..
אני מאוד אוהב את ציר פילדלפי,
נסעתי עליו כל כך הרבה פעמים הלוך ושוב, כמעט כמו שהלכתי פה בחוץ ברחוב,
הסתכלתי עליו כמעט מכל הכיוונים הקיימים, חוץ אולי מהכיוון מצרים והים,
ואהבתי מארבים (מינימום 12 עד 24 שעות) שעשינו שם
את הצ'ופרים שבתא טען במיוחד חיבבתי
את החמגשיות עם הארוחות ה"חמות" הקרות, פשוט טרפתי,
את המנות קרב, בחורף בסתיו באביב ובשרב..
את כיסא התותחן, את כסא הטען והנהג…וכמובן את כסא המפקד.. על כולם ישבתי
ישבתי ולא זזתי שעות מול המסך ירוק שחור ה.. ..לא יפה לדבר ככה ..אז לפעמים גם שתקתי
אבל עמוק בפנים…
כן..גם אותו אהבתי
גם את הגשם שירד עלינו שם והבוץ והאבק
ואת היתושים הכי חמודים מכל חרק,
..אהבתי את החבר'ה במוצב תרמית
אהבתי את הבארט שבמגדל 51 ואת המסך התרמי המיוחד שבתצפית
אהבתי גם את החמלסטי"ת שאת שמה אני אשמיט…
……..וכמובן …את השפם של המצרים!
אהבתי את המנהרות להברחת סמים, נשק והבלגאן שבמבצעים
את הכדורים ששורקים
ונ"ט –ים שמפספסים
אהבתי את הנדב"ר בקשר שהיה ייחודי רק לאזור
אהבתי "לילזור" על עפיפונים שמעל רפיח הלוך וחזור
אהבתי את ציר פילדלפי ..אהבתי אותו מאוד
אהבתי את החברים שלי שלא נהרגו לי שם
אהבתי את המטענים שלא עליתי עליהם ..גם
ממש אהבתי את כל הלכלוך הגריז ולהראות את התחת למצרים מפעם לפעם..
אהבתי את הפצמ"רים והמטול רימונים
אפילו למדתי לטחון שם גרעינים…
אהבתי את המחבלים שהרגתי
וקצת פחות את אלה שרק פצעתי..
אהבתי את כולם…
אפילו השארתי מכתב הנחיות לאחת שאהבתי בעורף מאחור,
לפתוח אותו רק במקרה שלא אחזור,
אז היא באמת לא פתחה אותו.. מאז ועד היום… שזה כבר לא מעט שנים
ודי, נמאס לי לכתוב בחרוזים…
אהבתי להיות גיבור.. ובלי שום קשר אהבתי גם להרגיש ציוני (ולא רק ציני…)
..לא שעכשיו אני מרגיש פחות,
אבל את זה שלמעשה הייתי שקוע עמוק בחרא בפילדלפי,
שבכלל לא אהבתי את הכל כמו שאני מתאר את זה עכשיו
שהיום אני סתם טובע עמוק בנוסטלגיה…..
את זה אני שוכח…
ועכשיו אני אמור להיות כעוס או עצוב כמו כולם
לצעוק עליהם שיצאו או לצעוק עליהם שישארו
להחליט מחדש מה ההגדרה שלי
אבל אני?
אני כן הייתי שם
ואני… רק מתגעגע
אני עדיין מאוד אוהב את ציר פילדלפי.
