היו היה..

תחזיקו חזק.. רגע קל של פיהוק היסטורי – אי שם בשנת 1998, עוד טרום עידן הפייסבוק, התחלתי לראשונה להעלות בצורה מסודרת טקסטים שלי לאינטרנט, ורק מתישהו בשנת 2007 גיליתי את עולם הבלוגים בכלל ואת וורדפרס בפרט כפלטפורמה נוחה לכתיבת וסידור פוסטים בפורמט של בלוג.
מאז כמובן זרמו הרבה טקסטים באוטוסטרדת האינטרנט ומתי שהוא ב 2005 פייסבוק נפתח לקהל הרחב (ולא רק לאוניברסיטאות) אבל כנראה שפחות או יותר רק ב- 2015, לפחות מבחינתי, האיזון בן שיתוף טקסטים אישיים בבלוג לבן שיתוף טקסטים בפייסבוק השתנה והכף הוכרעה לטובת הפייס,
אם בהתחלה בשבילי הבלוג עדיין היה העיקר או לפחות עדיין שימש לטורים ארוכים/רציניים ופייסבוק היה מעין גימיק או מקום לטקסטים קצרים בלבד, לפתע, גם בגלל רמת האינטראקציה הגבוהה שטקסטים קיבלו שם מול חברים וגם בגלל רמת הזמינות (ורמת המחויבות הנמוכה יותר לאיכות הטקסט) נהיה יותר ויותר קל לשגר טקסטים בעיקר לפייסבוק,
אבל כמובן ש"עבירה גוררת עבירה" ועם הזמן גם הרגיש יותר קשה ומופרך לכתוב טקסטים ארוכים בכלל וכך הבלוג התייבש פחות או יותר ונעצר במקום.
הטקסט הזה כאן הוא לא ממש כתב אישום מול פייסבוק אלא סתם תחושת ייאוש של 'יחסינו לאן', כי מה שעוד יותר עצוב בכל הסיפור הזה הוא שגם בפייסבוק אני כבר לא כל כך ניהנה לכתוב,
במשך תקופה ארוכה הבחנתי שהרבה מחברי משתמשים בפייסבוק להתגוששות פוליטית מנומסת יותר או פחות (או פחות מפחות) וזו כמובן זכותם וגם ייתכן שחלק מהם בינתיים כבר נרגעו וחזרו להעלות רק פוסטים של חתולים אבל כך או כך בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ממעט להיכנס אפילו לפייסבוק.
גם בזמן האחרון כשכבר יש לי משהו להגיד זה לרוב אנימציה או ציור חדש שעשיתי ואז הוא כבר נשלח אחר כבוד ובזריזות אל חשבון האינסטגרם שלי (ואולי גם לפייס אבל באמצעות שיתוף אוטומטי אגבי),
שוב, זה יותר קינה מאשר האשמה, ואם זו כן האשמה אז זו האשמה עצמית, כי אני ממש לא חושב שפייסבוק הרג את עולם הבלוגים, בסופו של דבר זו מאוד תלוי בבעל הבלוג ובמטרות שהוא רוצה להשיג ובייעוד שהוא מיעד לבלוג שלו, גם בימים אלה אני עדיין עוקב אחרי בלוגים בארץ ובעולם (חלקם של חברים טובים שאני מכיר אישית) שמעלים תוכן חדש על בסיס כמעט יום-יומי ומשגשגים ביותר גם מבחינת איכות החומרים וגם מבחינת כמות העוקבים וכן הלאה.
…אגב, יכולתי גם, עדיין יש לי במגירה לא מעט טיוטות של פוסטים בעיקר בתכנים מקצועיים אבל גם חוויות די מעניינות שקשורות לעבודה שלי בעיצוב, שתכננתי להעלות על בסיס שבועי, אבל איכשהו הדרייב שהיה לי בעבר לשבת ולהשקיע בטקסטים התמוסס

אז מה בשורה התחתונה?

האמת.. אני עוד לא בטוח, אבל הייתי חייב להכיר בזה וגם לפרוק את זה, את הקינה הזאת על גסיסתו של עולם הכתיבה כמו שהכרתי אותו פעם, הייתי חייב לכתוב את זה איפשהו, ואז שנייה לפני שרצתי לרשום את זה בפייסבוק, חשבתי, רגע… עצור .. זה יכול להיות דווקא אחלה פוסט לבלוג..
אז נכון ששנייה אחרי שאני אפבלש את זה כאן, כנראה שאני עדיין ארוץ ואשים לינק לזה בפייסבוק, אבל אולי יש פה גם צוהר לתקווה שאני אצליח שוב לחזור מידי פעם ולכתוב פה כמו בעבר,
נו טוב.. תחזיקו לי אצבעות ולהתראות בבלוג פוסט הבא …שיהיה בטח כנראה רק בעוד שנתיים או משהו כזה אבל בינתיים אני אופטימי  🙂