(קטע שני מתוך 3 – שבת פרידה מבנג'י לפני הנסיעה שלו לארה"ב)

זה מוזר כשאני חושב על זה..
בעצם כמעט כל הנסיעות שלי ברכבת הם או לשני החברים ההם מפרדס חנה או לידידה ההיא שליד באר שבע… קצת מצחיק, לא?,
כאילו הם שני ניגודים,
כאילו יש תיאום בין מיקומם הגיאוגרפי למהות שלהם, הם בצפון והיא בדרום…
ואני באמצע מדלג בין שניהם ומעולם לא רואה את שלושתם יחד…

[av_content_slider heading=" columns='1' animation='slide' navigation='no' autoplay='false' interval='5' font_color=" color=" custom_class='my-slider' av_uid='av-hiji2']
[av_content_slide title=" link=" linktarget=" av_uid='av-b27ay']
החבר'ה בפרדס חנה הם כמו בסיס הגבריות – אני בא לשם משחקים כדורסל מדברים על צבא ובנות…
ובעצם גם על כל החיים בכלל אבל גם כשמשתפים לבטים אז לפעמים מצניעים את החולשות ומציגים אותם אחרת…
ושם, אי שם הרחק הרחק בדרום – הנציגות הנשית, היא תמיד תבין וגם תמיד תבריק, תהיה חכמה יותר ממני באותו הדבר שבו אני מתקשה,
תראה הכל פתאום בזוית אחרת שבכלל לא חשבתי עליה ואני אעמוד שם מוקסם.. וגם אם היא לא תמצא פתרון עדיין תביא עימה איזה סוג של מזור

אבל..
אבל היא לא תבין הכל כמו מזווית הראיה הגברית
אבל גם הם לא תמיד רואים את הזווית של הצד האחר
אבל גם מולה יש חולשות שאסור שיצאו! שאני לא מעז לחשוף
אבל גם איתה אני משחק סנוקר
אבל גם הם מראים לי זוויות שלא חשבתי עליהם
אבל גם היא יכולה להיות קשוחה
אבל גם הם נותנים לי כוח ואהבה וחיבוק בטפיחה על השכם כמו שאף ליטוף נשי לעולם לא יוכל לתת
אבל גם היא נוגעת בי כל כך עמוק
אבל הם מעודדים את נפשי ואיתם אני צוחק כמו שמעולם..

אבל

אבל..

אבל לא צריך לבחור בניהם.. אני לא בוחר, אני לא מוותר על אף אחד מהם
אבל.. כנראה שהם אותו הדבר.. רק.. רק כל אחד עם השטיקים והקונצים שלו, כל אחד מדבר בשפה קצת אחרת..
אבל הם אף פעם לא ביחד למרות שהשילוב בניהם ניראה לי לפעמים כמו השלם העגול האחד,
…אולי בגלל זה תמיד כשאני נוסע ברכבת אני מרגיש שזאת רכבת של געגועים,
…כבר שנים.. מנטאלית ופיזית.. מביא לזה קצת מזה ולהפך ..ממשיך לדלג בין שניהם.. צפון לדרום דרום לצפון

..ונידמה לי שהלב שלי שואל אותי..אם לא הגיע הזמן לחזור קצת גם למערב.. או למזרח…
[/av_content_slide]
[/av_content_slider]