האקדח קרץ אליו מפינת השולחן אך הוא עדין היסס, ידיו הבריקו מזיעה,
לא! להיפרד מכל הכתיבה, חייו, תהיה החלטה חפוזה מידי,

הוא הביט שעה ארוכה בגיליון הניר הלבן החלק ובעיקר הריק,
אחר הביט במקשים השחורים של מכונת הכתיבה הישנה שלו,
אצבעותיו ליטפו אותם בערגה, ידיו זועקות לעשייה, אבל ראשו,
ראשו ריק לגמרי כמו הדף שלמולו הוא יושב עכשיו ומולו ישב כל בוקר מחדש בחודשים האחרונים,

רק העצב שניבט מעיניו החומות העיד כי עוד יש בו חיים, כי עדין לא נכבה לגמרי,
עדין פיעמה בו התקווה, אך זו הייתה משולה לגחלים על סף דעיכה אחרונה,
פניו כלפי חוץ חפות מכל הבעה אך ליבו בתוכו מתפלץ מרוב צער,
האם סיוטו של כל סופר התממש בו? האם הוא מיצה את עצמו?
או אולי זה רק עוד תקופת יובש?
הכיצד! מעולם לא הייתה לא עוד תקופתה כה ארוכה וקשה! חוק עייפות החומר המחורבן…

אחרים היו נוסעים רחוק "לקבל השראה", ויש כאלה שמתאהבים ואז הכתיבה זורמת..
אבל לא הוא.. ספון בחדרו הקטן והמוזנח לא יכל ולא היה לו זמן לאף אחד משניהם
ולמרות שלכתביו הבליחה ההצלחה פה ושם מעולם לא פרץ בגדול וכל הרווח כיסה בקושי את צרכיו הבסיסיים,
כל כך היה דחוק לפרנסתו וגם כשהיה מעט פנוי לא עלה בידו
לתרגם את כישרונו בכתיבה לדיבור עם המין השני, לאהבה,
וכעת גם אהובתו היחידה, הכתיבה, הפנתה לו עורף אחרי שנים של נאמנות מוחלטת..

כן! אין יותר טעם להסס ושום סיבה להעמיד פנים, עליו להכיר במציאות!
והמציאות אומרת שהגיע הזמן להיפרד……
ידו הימנית סגרה על האקדח, האצבע המורה על ההדק,
…הוא לא כתב צוואה, את מה שהיה לו יקר כבר נתן, לא היה עוד מישהו שגיבורנו רצה להשאיר לו משהו,

…גם לא היה כמעט מה…

הוא כיוון את האקדח לחץ על ההדק

והרג אותי